היסטוריית פרדסיה

בשנת 1928 רוכש מידי הערבים, ז'אן-יונה פישר, יהודי מבלגיה, כאלף וחמש מאות דונמים, בין נתניה לטול-כרם, כדי להגשים את הרעיון הציוני של בני בלגיה. לאחר מותו מקים בנו מוריס ב- 1932 את חברת "מטעי השרון" שניהלה את פעולות המימון וההתיישבות בארץ.

אברהם טביב, חבר בהתאחדות עולי תימן והאחראי על נושא ההתיישבות בהתאחדות, פונה, בשנת 1937, לעולי תימן הגרים בפתח תקווה, בנימינה ונווה-שלום, וקורא להם לבוא ולהקים יישוב באזור השרון הצפוני, דרומית-מערבית לכפר יונה, במטרה להכשיר קבוצת פועלים לעיבוד פרדסים בכפר יונה, ומתחייב לבנות בתי מגורים למתיישבים הראשונים, כשבתמורה, הם משלמים במזומן 20 לירות דמי קדימה כל אחד. 20 זוגות נשואים מתארגנים ונענים לקריאה.

לסיפורו ותרומתו של אברהם טביב לפרדסיה - לחץ כאן

בשנת 1946 נבנית שכונה נוספת בכפר ונכנסים תושבים חדשים. דואר הביאו מכפר יונה ומים קיבלו מהבאר של ברא"ז, שהייתה בפרדס הסמוך ליישוב שבבעלותו. בשנים מאוחרות יותר הציע ברא"ז למכור את הבאר למועצה המקומית, אך הוא נתקל בסירוב והוקמה באר מים חדשה.

לרשת החשמל חובר היישוב רק בתחילת שנות החמישים.

שנים רבות לא היו כבישים פנימיים ביישוב, רק חול "זהוב כחול הים". בקיץ, מספרים, היו רצים יחפים (לא היו נעליים) ורצים מפינה מוצלת אחת לשנייה כדי לא לצרוב את הרגליים.

 כלי התחבורה היה חמור, אך קילומטרים רבים צעדו ברגל, עד לכביש הראשי, בחולות, כדי להשיג אוטובוס לת"א, וכדי להגיע לעבודה בכפרים השכנים.

בתחילת שנות ה- 50, הציעה הסוכנות לתושבים להפוך את היישוב למושב עובדים ולקבל 2000 דונם, אדמת בור, היכן שרעו הערבים את עדריהם עד שנת 1948, ולחלק את השטח ליחידות משקיות. קיימו אסיפה כללית ביישוב, ולאחר דיון בנושא נדחתה ההצעה. האנשים פחדו לחתום על התחייבות לתשלומים עבור השטח. הם היו בעלי משפחות מרובות ילדים ופחדו שלא יוכלו לעמוד בנטל הכספי. זיכרון קניית הבתים הראשונים והתשלומים עבור ההלוואה שקיבלו, היה טרי בזיכרונם. הם החליטו להסתפק במעט שיש.

ענייני ביטחון והגנה ליוו את היישוב החל מיומו הראשון. היישוב היה מוקף בשבטי בדואים שלא שבעו נחת מהשכנים החדשים. כבר עם ההכנות לבניית הבתים הראשונים, ניסו הבדואים לטרפד את מאמציהם של המתיישבים, שרפו את קרשי הבנייה, את תבניות היציקה והטילו אימה על המתיישבים.

 המצב הביטחוני חייב שמירה קבועה על היישוב. רוב החברים היו חברים ב"הגנה" והתאמנו במטווחים עם חברי המושבים השכנים.

בשנת 1942 החלו לבנות את המחנה הבריטי והבנייה סיפקה פרנסה לחלק מהתושבים שעבדו בכל עבודות הבניין – חפירות, טפסנות ועוד. המחנה השתרע עד לכביש טול כרם (ליד תחנת הדלק). המחנה הקיף את היישוב בצורת "ר". הכניסה הראשית ליישוב הייתה סגורה בשער, לידו ניצב באופן קבוע זקיף. בכניסה היה חייב כל אחד להציג אישור כניסה (פס) שאותו קיבלו אצל המוכתר של פרדסיה שמעון ג'מיל ז"ל. את המחנה איישו חיילים מצבאות שונים – אנגלים, אוסטרלים, הודים ויוונים.

כאשר לא היו יחידות צבא במחנה, איישו את העמדות חיילים מהלגיון הערבי. החיילים בד"כ לא התערבו בענייני הכפר אך לפעמים בשעות הלילה היו באים לכפר לחפש נשים. היו דופקים על החלונות וצועקים "גירלס, גירלס" (בנות בנות), דבר שהפחיד מאוד את הנשים בכפר. באחת הפעמים נתפס חייל, שזוהה לאחר שכובעו נפל והוא נשפט בידי מפקדו.

 אירוע חריג היה בחג המולד, כאשר במחנה שהו חיילים יווניים. באותו לילה התפרצו לבית הכנסת וגנבו את הרימונים שעל ספר התורה. המתפללים, שהגיעו בבוקר, ראו שההיכל פרוץ והרימונים אינם. אחד מהחיילים קשר לראשו את הכיסוי שהיה על ספר התורה והשתולל שיכור בכפר. הוא נתפס, החזיר את הרימונים ומפקדיו התנצלו בפני המתפללים.

 למעוניינים ניתן לעיין ולשאול בספרייה את ספר היובל של פרדסיה המכיל מידע מקיף על השנים הראשונות של פרדסיה. הספר מרתק ונותן פרטים אותנטיים בליווי תמונות על ראשית היישוב וההיסטוריה שלו.

מעברת שבות עם

בתחילת שנות ה- 50, עם הגעתם של גלי העלייה הגדולים לארץ, הוקמה מעברת שבות עם, שהייתה אחת המעברות הגדולות בארץ. היו במעברה חמישה מחנות ועברו דרכה קרוב ל- 100 אלף עולים.

המעברה הוקמה ממערב ליישוב, היכן שהיה המחנה הבריטי והשתרעה עד כפר יונה.